הופיע בהפרדס תשרי תשמ"ו שנה ס חוברת א'

הרב יודא צבי גלאזנר
מלפנים סגן אב"ד דק"ה קלויזענבורג
וכעת נשיא הרבנות החרדית המאוחדת
דלאס אנדזשלעס רבתי וסגן נשיא אגוה"ר

סימן ב
בענין תוספות יוהכ"פ

ה ק ד מ ה

בענין תוספת יוהכ"פ יש מכשלות בעוה"ר מחמת חסרון ידיעה כי רוב המון אינם יודעים את חומר האיסור ופרטיו.

על"כ חשבתי שיהי' לתועלת להדפיס המאמר של אאמו"ר הגאון מוהר"ר עקיבא גלזנר זצ"ל, שהי' אב"ד דק"ה קלויזענבורג, בעה"מ ספר "דור דורים" ו"עקבי הצאון", בן להגאון העצום נר ישראל משה שמואל בעהמ"ס "דור רביעי" נו"נ מרן רבן של ישראל בעל החת"ס זצוק"ל.

הרמב"ם בפ"א מה' שביתת עשור כתב וז"ל : כשם ששבות מלאכה בו בין ביום ובין בלילה כך שבות לעינוי בין ביום בין בלילה וצריך להוסיף מחול אל הקודש בכניסתו וביציאתו שאמר "ועניתם את נפשותיכם בתשעה לחודש בערב" כלומר התחיל לצום ולהתענות מערב תשעה הסמוך לעשירי :כן ביציאה שוהה מעט מליל אחד עשר סמוך לעשירי שנאמר "מערב עד ערב תשבתו שבתכם", עכ"ל. הנה מבואר דהרמב"ם לית לי' תוספות יוהכ"פ אלא לגבי עינוי ולא לענין מלאכה. ומפרשי הרמב"ם עמדו בזה דמנ"ל לרמב"ם לחלק בין תוספות מלאכה ותוספות עינוי. ובהגהות יפה עינים וגם בכפות תמרים דהרמב"ם לא ס"ל כברייתא דעצם אלא דריש לתוספות מקרא "דועניתם" ודרשה ותשבתו שבתכם לית לי' כלל והיינו כרב ורב אחא בר"י עיי"ש.

אולם אין לנו שום מחבר ומפרש שיפרש החידה דמנ"ל לחלק בין תוספות עינוי לתוס' מלאכה, וממ"נ אם היום מתחיל מקודם וגומר באיחור מ"ש בין עינוי ובין מלאכה. ואי משום דקרא לא מיירי בתוספות אלא מעינוי למה לא נלמד בהיקש מלאכה מעינוי וכמו דילפינן אזהרה לעינוי יום עצמו מכח היקש או גז"ש ממלאכה הרי דעינוי ומלאכה שווין ואיך נחלק בין חיוב עינוי לאיסור מלאכה.

הרא"ש והר"ן הוכיחו מהא דאמרו בגמרא בביצה ל' דהני נשי אכלי עד דחשיכה ולא מתרינן בהו דע"כ תוספות יוהכ"פ לגבי עינוי יש לו המשך זמן רב דודאי לא אכלי בספק חשיבה דהלא על ספק כרת ודאי דצריך למחות בהו אלא ודאי דהכוונה דאכלי קודם זמן של ספק השיכה וא"כ הרי דהתוספות עינוי יש לו המשך רב קודם הלילה, ולא ביארו דמ"ש תוספות עינוי מתוספות מלאכה שכתבו התוס' ושאר ראשונים דהשיעור הוא רגע כ"ש ובודאי צריך למצוא מקור וטעם לחלק בין תוספות מלאכה ותוספות עינוי.

ואציע את בירור ההלכה בענין זה מאאמו"ר הגאון זצ"ל. הנה ביומא דף פ' ע"ב אמר ר"ל האוכל אכילה גסה ביוהכ"פ פטור מ"ט אשר לא תעונה כתיב פרט למזיק וכתב רש"י בזה"ל: אכילה גסה שאכל לילי יוהכ"פ על השובע שהי' שבע מסעודה שהפסיק בה וכל מה שאכל משחשיכה אכילה גסה היתה ושלא להנאה. פרט למזיק לזה שאינו מבטל ממנו שום עינוי ע"י אכילה זו אלא מזיק הוא את האוכלין ואת עצמו עכ"ל.

הנה מדברי רש"י ז"ל הקדושים והאמתיים יוצא ברור ומפורש כי רק על אותה אכילה חייב ביוהכ"פ המבטלת עינוי דהיינו שצריך שיהי' האדם במעמד מעונה ואז אם ע"י אכילת ככותבת מבטל את העינוי אז חייב על אכילה זו כרת אבל אם הוא במעמד שאינו מעונה ושבע כ"כ עד שקץ במזונו – עיין בתוס' נזיר כ"ג ושאר מקומות, ובש"ע סי' תרי"ב סעיף ו' ובב"ח ומ"א – אז אינו חייב על אכילה כיון שאינו מבטלת שום עינוי דבלא"ה אינו מעונה.

ולפ"ז אפילו לא אכל ביוהכ"פ עצמו מ"מ עכ"פ לא קיים המ"ע של ועניתם את נפשותיכם דעל ידי שאכל כ"כ בעריוהכ"פ עד שנכנס ליוהכ"פ במעמד שאינו מעונה א"כ בכניסת יוהכ"פ כל זמן שקץ במאכלו מתוך השובע פשיטא ופשיטא דבכניסת יוהכ"פ אינו מקיים המ"ע של ועניתם אע"פ שלא אכל עתה בכניסת היום וכל שאינו עובר ע"י אכילה על ביטול המ"ע ה"ה דבמעמד כזה אינו מקיים המ"ע של ועניתם והא בהא תלי'.

ולפי סברא אמיתית זו נבין היטב הטעם של תוספות עינוי ביוהכ"פ, דודאי אי הי' כתוב בתורה רק אזהרה שלא יאכל ביוהכ"פ אז בתחלת כניסת היום הי' מתחיל האיסור של אכילה ואע"פ ששבע ביותר בכניסת היום מ"מ כל שלא אכל לא עבר על הלאו של לא יאכל אבל כיון דהורה אמרה בלשון עשה "ועניתם את נפשותיכם בעשור לחודש" א"כ חל המצוה עליו מיד בכניסת היום שיהי' מעונה ואם יהי' הולך ואוכל ממש עד כניסת היום א"כ לא יהי' מעונה בכניסת היום והתורה אמרה שיהי' מעונה בעשור לחודש, וע"כ חייבה התורה להוסיף מחול על הקודש דהיינו שיפסיק מלאכול מבעוד יום באופן שכשיכנס יוהכ"פ יהי' במעמד מעונה וממילא דלא די אם מוסיף רגע כ"ש אלא צריך להוסיף משך זמן רב קודם כניסת הלילה כדי שיתחיל אצלו התיאבון לאכול או לשתות ויהי' מעונה ע"י מה שנמנע מלאכול.

וזהו טעם הר"ן והרא"ש ז"ל שכתבו שמוכח מגמ' ביצה ל' דתוספות עינוי של יוהכ"פ יש לו משך זמן.

ובמשנה ערבי פסחים שנינו לא יאכל סמוך למנחה ואמרו בגמ' ק"ז ע"ב דילמא אתי למיכלה למצה אכילה גסה וכתבו התוס' ואינה אכילה כדאמרינן בפ' בתרא דיומא דהאוכל אכילה גסה פטור, וכן פסקינן בש"ע סי' תע"א וכן נמי לענין שבת ובסי' תרל"ט גבי סוכה, הרי דבלא שום קרא מסברא אסור לאכול סמוך ליו"ט ושבת ופסח כדי שלא יבטל ע"י אכילה גסה מצות מצה או סוכה או פת של שבת או יו"ט. ואמרו בגמ' פסחים ק"א ע"א דרב ששת הוה יתיב בתעניתא כל מעלי יומא דפסחא כדי שיכנס ליו"ט בתיאבון וא"כ ק"ו ובן בנו של ק"ו הכא דאיכא איסור כרת וצריך שיהי' מעונה בכניסת יוהכ"פ ולא שבע דהא חל עליו מצות עינוי מיד בכניסת היום ולכן ודאי פשיטא דבלא שום קרא יש לנו לומר דאסור לאכול בשעת התוספת סמוך לחשיכה וממילא שפיר הו"א דכרת נמי חייב משום שביטל את העינוי שחלה עליו בתחלת יוהכ"פ.

וכמו שצריך להוסיף בתחלת היום כדי שיכנס ליוהכ"פ כשהוא מעונה מהאי טעמא גופא צריך להוסיף ולשהות בעינוי בגמר היום בליל אחד עשר הסמוך לעשירי דכיון דהתורה הקפידה שיהא מעונה ממש משך כ"ד שעות מתחלת היום עד סופו ממש דהיינו מערב עד ערב א"כ אם לא יוסיף על היום ביציאתו וממש בדיוק עם יציאת היום יהא מותר לאכול אז העינוי נפסק קצת מבעוד יום דאע"פ שלא אכל מבעוד יום מ"מ כשמגיע סמוך ממש לזמן ההיתר לאכול ולשתות אז פוסק מלהרגיש את העינוי ודבר זה מעיד עליו הנסיון וע"כ אין צריך לראי' ובכל זה יש לנו ראי' לסברא זו מהא דתנן ביומא פ"ו במשנה ה' על כל סוכה וסוכה אומרים לו הרי מים הרי מזון ואמרו בגמ' שאמרו לו כן כדי שייטב לבו דאינו דומה מי שיש לו פת בסלו למי שאין לו פת בסלו, הרי דהידיעה שמוכן להמזון היא גופא מייתבת דעתו מכש"כ שכשהגיע זמן ההיתר לאכול שזה מייתבת את דעתו עוד קודם שאכל וא"כ אם בדיוק ממש בתחלת הלילה יהא מותר לאכול אז באותו שעה מועטת ממש סמוך ליציאת היום נפסק העינוי והתחילה דעתו להתיישב ולכן הקפידה התורה גם ביציאת היום להוסיף מעט בעינוי וכל התוספות בכניסה וביציאה הוא רק כדי שהעינוי יהא שלם בלי מגרעת כל דהו משך כ"ד שעות ממש מערב עד ערב.

ולפ"ז שפיר פסק הרמב"ם תוספת עינוי ומקדים הלכה זו דייקא דחייב על יום ולילה וצריך שיתחיל העינוי מיד בתחלת הלילה ולהכי צריך להוסיף מן החול אל הקודש כדי שיכנס ליוהכ"פ כשהוא מעונה, וכן ביציאתו כדי שישלים בעינוי גמור את התענית ממש עד חשיכה.

אולם תוספת מלאכה שאין לו שום שייכות עם עצם היום אפילו אי מרבינן גם תוספת מלאכה מ"מ לא הוה אלא כ"ש וכמש"כ התוס' וא"כ לדידן דספק חשיכה בלא"ה אסור לא הביאו הרמב"ם או משום דלית לי' כלל תוס' מלאבה וכמש"כ המפרשים או משום דאין שום נפ"מ להלכה דהאי תוספת כ"ש ודאי נכלל בתוך ספק חשיכה וכמש"כ התוס' ר"ה דף ט.

ולהלכה כמה יהי' שיעור התוספת שיפסיק מלאכול מבעוד יום כדי שיכנס ליוהכ"פ כשהוא מעונה יש לעיין באו"ח סי' קפ"ד סעי' ה' ובמ"א סק"ט מה שהביא בשם אבודרהם דשיעור עיכול הוא באכילה מועטת ד' מילין עיין שם במחה"ש שהאריך בזה. עכ"פ לדידן דפסקינן דזמן הדלקת הנר הוא שעה וחומש (72 מינוטען) קודם צאת הכוכבים אחרי כל החומרות עיין ש"ע או"ח סימן רמ"א במ"א ומחה"ש באריכות וא"כ יש בכלל שיעור זה גם שיעור העיכול של ד' מילין באכילה מועטת. ולפי המחמירין בשיעור מיל שהוא שני חומשי שעה אז שיעור העיכול שמונה חומשי שעה שהוא שעה וג' חומשי שעה דהיינו 96 מינוטען קודם צאה"כ, ובאכילה מרובה יותר מזה.